כמה פעמים קרה לכם שהגבתם מתוך כעס על ילדכם והצטערתם על הרגע הזה בדיעבד?

כמה פעמים קורה לנו שאנחנו מגיבים מתוך כעס; צועקים, מתפרצים, פוגעים, מעליבים, אלימים מילולית או פיזית במקום לנהל את הרגשות והתחושות שלנו, את הנשימה שלנו רגע לפני התגובה ולנסות להבין מה גרם לנו לכעוס כל כך?

אני רוצה לספר לכם מה קרה לי שבוע שעבר עם בתי, על מנת לחדד את התהליך שאנחנו הרבה פעמים עוברים מול הילדים שלנו או מול אנשים שיקרים לנו מבלי לשים לב.

יובלי, הבת שלי בת השנתיים ואני ירדנו למטה לגינה, רציתי לקחת אותה לגן שעשועים, לפנק אותה בזמן איכות עם אמא, רק אני והיא, מאחר ומאז שנולד לה אח (לפני כשלושה חודשים) לא יוצא לי לבלות איתה הרבה זמן לבד כפי שעשינו לפני שהוא נולד.

בתי, לעומת זאת, החליטה שיותר מתאים לה לאסוף אבנים מהרצפה, ואם אפשר גם להכניס אותם לפה ולראות איך אמא תגיב לזה. אני, מבלי לחשוב פעמיים (לצערי) צעקתי עליה והוריתי לה להוציא את האבנים מהפה ומיד. היא, שכנראה חשבה שהצעקה שלי מבדרת אותה, החלה לצחוק, ברחה ממני ולקחה עוד כמה אבנים לפה וחיכתה לראות כיצד אגיב.

בנקודה הזאת, במקום לקחת אוויר, רצתי אליה הרמתי אותה בכח מהרצפה ולקחתי אותה הביתה. היא החלה לבכות והרגשתי כל כך רע מהסיטואציה כי בעצם ראיתי בדמיוני את הכל כל כך אחרת. כעסתי על עצמי שלא ניהלתי את הסיטואציה בצורה יותר בוגרת ורגועה, על מנת שנוכל להמשיך להנות למטה רק אני והיא.

מוכר לכם?

אז מה קרה לי שם?

ברגע שבתי לקחה את האבנים לפה, אני פשוט נבהלתי. פחדתי שהיא יכולה להחנק מזה והתגובה שלי היתה מתוך הפחד. במקום לנשום רגע, להבין מה קורה לי בגוף, לנהל את הנשימות שלי ולהסביר לבת שלי שאמא נבהלה, ושזה יכול להיות מסוכן, בקול רגוע (כפי שאני בדרך כלל מסבירה לה והיא מאד קשובה לזה), נכנסתי ללחץ והגבתי משם.

ואם זה לא מספיק, כשהיא המשיכה להכניס את האבנים לפה, במקום לנסות לבדוק מה קורה לי, להתייחס לתחושות שלי, לרגשות שלי, התעלמתי מעצמי ומהגוף שלי (שזאת אלימות לשמה) והרמתי אותה בכח מהרצפה מה שהבהיל אותה ופגע בה.

בעצם התעלמתי ממנה ומהרגשות שלה כתגובה לרצון להמנע מאי הנעימות שחשתי בגוף שלי ולכן לא הייתי מספיק קשובה לראות אותה והצרכים שלה. מה שבדיעבד רציתי לעשות זה לבדוק מדוע היא עושה את זה, מה גורם לה לשים את האבנים בפה אבל לא הצלחתי בכלל לראות אותה בסיטואציה.

כמה טיפים להתנהלות הורית אחראית

אני רוצה לתת לכם מספר טיפים להתנהלות אחרת ברגעי כעס, על מנת להשפיע על היחסים שלנו עם הילדים שלנו והקרובים אלינו (בני זוג, משפחה, חברים...) בצורה שלא נצטרך להצטער על התגובות שלנו, אלא ניקח עליהם אחריות ונהיה מודעים למה קורה לנו בסיטואציה מסוימות וננהל אותם לשביעות רצוננו.

יש לנו אחריות הורית להראות וללמד את הילדים שלנו כיצד להתנהל, גם בסיטואציות יותר מורכבות.

מה שהם יראו בבית זאת ההתנהגות שהם ישכפלו!

אנחנו המודל לחיקוי שלהם וכדאי שנתחיל לקחת על זה אחריות כבר מהיום (-:

1. ברגע שאתם מרגישים שמשהו מכעיס אתכם או מוציא אתכם משלוותכם, קחו 3 נשימות

2. תבדקו עם עצמכם מה הכעיס אתכם לפני שאתם מגיבים

3. תשאלו את עצמכם כיצד אתם רוצים להגיב לסיטואציה הזאת על מנת לא להצטער על התוצאה בהמשך

4. אם זה לא עובד תשאלו את עצמכם מה יעזור לכם להרגע לפני שאתם מגיבים

5. הדבר החשוב ביותר זה תרגול

6. גם אם זה לא הצליח לכם בפעם הראשונה אבל חשבתם על זה, העליתם את זה למודעות שלכם, מצוין.

7. אל תכו את עצמכם ותגידו שזה מי שאנחנו, אנחנו לא יכולים להשתנות, כי זה מוריד מהאחריות שלנו. זה ממש לא מי שאנחנו ואנחנו יכולים כל סיטואציה לבחור מחדש מי אנחנו רוצים להיות וכיצד אנחנו רוצים להגיב.

8. ברגע שכן הצלחתם לנהל את התגובה שלכם והגבתם ממקום יותר רגוע ונינוח, תנו לעצמכם טפיחה על השכם וספרו לבני הזוג שלכם על מנת שיוכלו גם לתמוך בכם ולחזק אתכם.

בהצלחה לנו!