Shirly Knany

מאותו רגע התחיל כדור שלג, מבדיקה לבדיקה, מרופא מומחה אחד לרופא מומחה אחר, עוד סקירה ועוד סקירה והכל תוך מספר ימים.

חיפושים באינטרנט, פגישות יעוץ עם כל המומחים בבי"ח בנוגע לעוברית שלנו וכל הזמן מבקשים מאיתנו לקבל החלטה. האם ממשיכים את ההריון או לא?

על בסיס מה בדיוק אנחנו יכולים לקבל החלטה כזאת גורלית?!

כל בדיקה הראתה משהו אחר, שסע באמצע, שסע בצד, שסע אפשרי בחיך, צל מהמי שפיר, שום התחייבות מאף רופא, שום אחידות בתשובות ובעיקר הרבה חוסר ידיעה והבנה מה עושים הלאה.

בעיקר רמיזות מהבי"ח על מה לעזאזל יש לנו לחשוב, להפיל וזהו. למה להסתבך בספקולציות, למה לרצות להוליד משהו אחר ושונה... ואנחנו בשלנו, עוברים משעה לשעה, מיום ליום, מרכיבים עוד פיסת אינפורמציה מבלי למהר לקבל החלטות על אף הקושי, הכאב והעצב.

שלושה שבועות קשים של חוסר שינה, המון בכי, תמיכה מצד פלקור (הכלב שלנו) שמבין שמשהו קורה לנו ומאד רוצה לעזור ולהיות שם לצידנו, תומך כל פעם במי מביננו שצריך זאת יותר ומרים אותו חזרה מעל המים.

 

קרש ההצלה שלנו

 

ואז יום אחד מצאנו מלאך באינטרנט, קלינאית תקשורת בכירה שמתעסקת בדיוק עם הבעיה שאנחנו מתמודדים עימה. בלי לחשוב פעמיים הרמתי את הטלפון, ואותו אחה"צ כבר מצאנו את עצמנו בחדר שלה בבי"ח מתייעצים עימה ושופכים את כל האינפורמציה והתחושות שלנו. נראה שבלעדיה היינו אבודים. היא עזרה, כיוונה, הרימה טלפונים, הפגישה אותנו עם משפחות, וגם עזרה לנו לשים גבול.

כמה אפשר למתוח את הגבול? המון....

לבסוף הבנו שכהורים אנחנו צריכים לחשוב על טובת הילדה ולא רק על מה אנחנו מוכנים להקריב בתור הורים, וההחלטה נלקחה.

 

אם חשבתי שבזה שלקחנו את ההחלטה הכאב ירד וההחלמה החלה, טעיתי בגדול. התהליך היה מאד ארוך, רווי בקשיים, תהליך נפשי קשה מנשוא ובסופו לידה, שלקחה יומיים כי הגוף לא היה מוכן ללדת. ואז החזרה הביתה בידיים ריקות. שם התחיל תהליך העיכול והעיבוד של החוויה.

 

לעבד את האבדן

אני זוכרת שאחרי כשבועיים רציתי להתיעץ עם מישהו מקצועי שעוסק בתחום, שמכיר את התחושה וההרגשה, מישהו שיעזור לנו לעבד את התהליך הזה יחד וגם כל אחד לחוד. היה לנו קשה למצוא מישהו שבאמת התחברנו אליו, שחווה חוויה דומה ויכול לעזור לנו לעבור את התקופה הזאת. מאותו רגע ידעתי, שבתור מאמנת זה יהיה חלק בלתי נפרד מהמתאמנים שיגיעו אליי, ידעתי שיש לי משהו לתת מעבר למקצועיות ולכלים, מנסיון החיים האישי שלי, שיעזור לאחרים לעבור משבר כזה בצורה יותר בריאה ומחוזקת על מנת לצאת לדרך חדשה.

 

למה כדאי להגיע לאימון

כאשר אנו מאבדים מישהו שיקר לנו, משהו בעולמנו מתערער. לעתים קרובות הדבר הזה שמערער את עולמנו נותן פתח לפחדים להכנס. לחיות בפחד זה משהו שהרבה מאתנו מכירים, והוא עוצר אותנו מלהתקדם קדימה. התחושה איתה אנו מסתובבים לאחר אבדן היא תחושת בדידות וריקנות עמוקה, תחושה שאף אחד לא מבין אותנו ולעתים גם אנחנו לא את עצמינו. זה כל כך חזק מאיתנו שהדבר היחיד שבא לנו זה שמישהו יקח מאיתנו את הכאב. האימון בא לתמוך בך ובתהליך ההחלמה שלך, להכיר את התחושות שלך, הקצב שלך ולעזור לך להרים חזרה את הראש מעל המים ולחזור לחיים. האימון מאפשר לנו להתמודד ולהיפרד מהפחדים שהכנסנו לעולמנו עקב האובדן. 

 

אני כמאמנת נמצאת כאן על מנת ללוות, להקשיב, להכיל, לתמוך ולאפשר לך להתחבר לתוך עצמך על מנת להתנקות מהמטענים ולצאת לדרך חדשה. יש לך אפשרות לעבור את המשבר בצורה בריאה, ללמוד ולהתחזק ממנו על מנת להמשיך קדימה.

 

 

אל תעברי את זה לבד. אפשר לעבור את זה אחרת במרחב מכיל ומעצים. זאת הזדמנות לדבר, לשתף ולשחרר את כל מה שצברת בפנים בתקופה הקשה הזאת ולסלול לעצמך מסלול חדש.