מה עושים שנמצאים בצומת דרכים...?

קודם כל עוצרים!

כמה פעמים אנחנו נמצאים במה שנקרא "מירוץ החיים" ואפילו לא מעזים לעצור לרגע אחד לשאול את עצמינו אם טוב לנו, איך אנחנו מרגישים, מה אנחנו רוצים כרגע, האם אנחנו מרוצים מעצמנו ועוד..

אתם יודעים למה?

כי אנחנו פוחדים מהתשובה!

יש לי חדשות בשבילכם...

לא בטוח שאתם יודעים את התשובה.

הפחד מהלא ידוע, מהחוסר וודאות, גורם לנו לעתים לשיתוק ולכן מוותרים על השאלה מבעוד מועד. תאפשרו לעצמכם לשים סימני שאלה.

הרבה פעמים רק העצירה הזאת, התשומת לב לעצמינו, לתחושות הגוף שלנו, לרצונות שלנו, כיוונון (fine tunning) של אחד המיתרים שלנו בגוף, זה כל מה שאנחנו רוצים בשביל עצמינו. לדעת שמישהו (אני) נמצא שם בשביל להקשיב לנו.

יש לרובנו מעין קונספציה, שאם נצטרך לענות על אחת השאלות ה"גדולות והמשמעותיות" האלה, משמע נצטרך לעשות שינוי בחיינו. ושינוי לרובנו הוא קשה, רק המחשבה על שינוי גורמת לנו להמשיך בחיינו ולהדחיק את המחשבות ה"מציקות" האלה שלעתים עולות ולהחזיר אותן למקומם, עמוק עמוק בפנים.

אני רוצה לספר לכם, שיש המון אנשים, שעשו את העצירה הזאת, והבינו שלא את החיים הם בהכרח צריכים לשנות, אלא את הדרך מחשבה וההסתכלות שלנו על החיים.

אתן דוגמא אישית על עצמי,

עד לא מזמן עבדתי בעבודה כיפית, מספקת, מכובדת, מכניסה ובכל זאת הרגשתי שחסר לי משהו. כל השנים זרמתי עם הקריירה שלי בתחום המשאבי אנוש, ותמיד אמרתי לעצמי שאני מאד נהנית מהתחום כי אני עובדת עם אנשים וזה מה שאני הכי אוהבת ורוצה, לגעת באנשים לעזור להם לעבור שינוי תוך כדי זה שאני מלווה אותם בתהליך. לראות אותם צומחים ומתפתחים.

יום אחד.... סתם

ממש לא יום אחד, אלא בתהליך שעברתי עם עצמי, החלטתי שאני רוצה לעצור ולשאול את עצמי... מה אני באמת רוצה?

רציתי להיכנס לרובד נוסף, יותר עמוק של עצמי ולראות, כפי שרואים תחת זכוכית מגדלת, איך אני יכולה לדייק את הרצונות שלי כדי שאוכל לממש אותם ושיבואו לידי ביטוי ביום יום שלי. הרי אני רוצה לחיות את החיים במלואם.

עם הזמן הבנתי שאני אכן רוצה לעבוד ולגעת באנשים, אבל פחות בקונטקסט של ארגון, שבו יש לי מגבלות של משאבים, של זמן, שאני בתוך מסגרת מאד ברורה שבה החופש שלי הוא לא מלא ולכן היכולות שלי לא יכולות לבוא לידי ביטוי ומימוש במלואן, ועם הזמן הרגשתי שאני מתחילה לרדוף אחרי הכנפיים של עצמי.

לכן, התחלתי תוך כדי עבודה ללמוד אימון, יום בשבוע, במשך שנתיים. זה לא דרש ממני שינויים דרסטיים, כגון עזיבת עבודה, או החלטות הרות גורל. רציתי קודם לבדוק אם אכן זה הדבר הנכון עבורי. לאחר שסיימתי את הלימודים התחלתי לאמן בערבים, שוב תוך כדי המשך עבודה במשרה מלאה. רק אחרי 3 שנים, שבהם ידעתי שזה הייעוד שלי, שהכנתי את השטח מכל הבחינות (אחריות כלכלית, אישית, משפחתית) כדי לעבור את השינוי בצורה הנכונה עבורי והטבעית ביותר, שחררתי את חבל הטבור של ה"שכירות" ויצאתי לעצמאות.

ופה מדובר בשינוי קריירה.

יש אנשים שבאו להתאמן אצלי, ולראשונה שאלו את עצמם את השאלות האלה. היה להם פחד מאד גדול מהמשמעויות והתוצאות של התשובות, עד כדי כך שלא העיזו לפתוח את החלק הזה אצלהם בגוף ובנפש רק מתוך פחד של "מה אני אגלה על עצמי". חלקם הגדול יצאו למסע ארוך בתוך החדר אימון בשביל להבין, בסופו של המסע, שהם נמצאים בדיוק במקום הנכון עבורם. ההבדל המהותי היחידי הוא שעכשיו הם גם יכולים להעריך אותו ולהיות שלמים עם המקום בו הם נמצאים. הם בדקו עם עצמם שזה באמת מה שהם רוצים ולא כי החיים הובילואותם לשם והם לא אחראים לחיים האלה.

המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לעצמנו היא לסמוך על היכולות והרצונות שלנו כי הם יובילו אותנו למקום הנכון עבורנו.

שבוע נפלא!