איך לעבור את חווית האובדן ולצאת ממנה מחוזקים לדרך חדשה

אני מאמינה שמי שנכנסה לקרא את הפוסט הזה חוותה בעצמה אובדן ואני רוצה להתחיל בלומר שצר לי שגם את היית צריכה לעבור את זה.

אני יודעת שהמון נשים עוברות הפלות בשלבים שונים של ההריון, לידות שקטות ואף אובדנים במהלך הלידה עצמה. מה שאנשים, אשר לא עברו את החוויה הזאת, לא מבינים זה שכל הסטטיסטיקות הללו לא מעניינות אותנו ברגע שאנחנו נמצאות בתוך הסחרור הזה ועדיין לא מבינות מה קורה איתנו ורובנו צריכות בעיקר הכלה, תמיכה והרבה מרחב לנשום ולעכל את מה שעובר עלינו ועל גופנו.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שלי מאחר והיום, שלוש וחצי שנים אחרי הלידה השקטה שאני עברתי, הבנתי שיש דרכים שונות לעבור את החוויה הטראומטית הזאת ואני מאמינה שכל אחת מאתנו, בעזרת ליווי ותמיכה נכונים, יכולה לצאת מהחוויה הזאת מחוזקת, עם סט כלים חדש שיאפשר לה להמשיך הלאה בצורה בריאה ולא לחיות בתחושות פחד, ריקנות ובדידות עמוקים.

בהריון הראשון שלי גילו לי בשבוע 25, בסקירה השניה (כן, פספסו את זה בסקירה הראשונה למרות שהיו צריכים לעלות על זה) שלעוברית שלי יש שסע בשפה. אני לא אשכח את הרגע הזה ששכבתי בחדר הרופא ופתאום הוא עוצר ושותק. זאת היתה שתיקה של כמה שניות, אבל אני כבר הבנתי שמשהו נורא קרה. תקראו לזה אינסטינקט אימהי (עוד לפני היותי אמא) אבל התחילו לרדת לי דמעות ואז נשמעו המילים "שסע בשפה". לא היה לי מושג במה מדובר ומפה התחיל כדור שלג. עברנו מבדיקה לבדיקה מסקירה לסקירה, להתיעצות מומחים בבית חולים כאשר בכל בדיקה אומרים לנו משהו אחר.

תחילה שסע בשפה, אח"כ התווסף שסע בחיך, בהמשך השסע בשפה היה משהו מאד יחודי וחמור שרק אחוז מאד קטן באוכלוסיה בעולם יש לו את זה ולא יודעים כיצד ניתן לתקן בניתוח מבלי שיהיו לזה השפעות לוואי חמורות לפנים.

בכל התקופה הזאת בית החולים שליווה אותנו בתהליך רמז לנו בעדינות שכדאי לסיים את ההריון, למה לכם לקחת סיכון, תתחילו מחדש. אבל אנחנו בשלנו, ממשיכים לבדוק, להתיעץ, לברר ולנסות למצוא איזושהיא בהירות או סימן בתוך כל חוסר הוודאות הנוראי הזה על מנת להבין מה אנחנו אמורים לעשות.

בתוך כל הסחרור הזה כנראה הצלחנו לזמן לנו מלאך שיעזור לנו לעבור את התקופה הקשה הזאת, מצאתי קלינאית תקשורת, דרך האינטרנט, אשר עובדת בבי"ח מאיר ותחום המומחיות שלה הוא בדיוק בנושא הזה והיא לוותה אותנו לאורך כל הדרך יד ביד. היא עזרה לנו לקבל מידע ובעיקר לסנן המון מידע קשה שישנו באינטרנט על מנת להימנע מלהכנס לסרטים מיותרים. היא הפגישה אותנו עם מומחים ועם משפחות שילדו ילדים עם אותה הבעיה ועזרה לנו לאט לאט, בקצב שלנו, להתכוונן ולהגיע להחלטה רגשית אך שקולה שנוכל לחיות איתה.

בתום 3 שבועות מורטי עצבים, חסרי שינה עם המון בכי ותחושות קשות לגבי העתיד החלטנו להפסיק את ההריון.

אני חושבת שהיה לי רגע מכונן שבו הצלחתי לראשונה להסתכל על המצב מנקודת מבט של הורה ולומר לעצמי תעצרי רגע, מה שחשוב כאן זה כבר לא אנחנו כהורים, לא מה אנחנו מסוגלים לקבל על עצמינו ועם מה אנחנו יכולים לחיות, אלא יש פה ילדה שיכולה להיוולד עם המון בעיות לתוך עולם מורכב שידרוש ממנה להתמודד עם דברים שאני לא בטוחה שהוגן ונכון לשים אותה במקום הזה. הבנו שאם נביא את הילדה לעולם ידרשו לפחות 6 ניתוחים בשנים הראשונות לחייה שיכולים להוות טראומה עבורה וגם לא מבטיחים לה איכות חיים בצורה נורמטיבית שהיינו רוצים לתת לה. הבנתי יותר מכל שהיא זו שבסופו של דבר תצטרך להתמודד ולחיות עם זה ושמתי אותה במרכז.

אני חייבת לומר שלא היינו שלמים עם ההחלטה אבל הסכמנו עליה ואז התחילה מסכת יסורים נוספת. ברגע שמחליטים להפסיק את ההריון (אחרי שבי"ח, לא במאיר, חזר והמליץ ודחף אותנו לכיוון הזה) צריכים גם לעמוד בפני ועדה, מאחר ומדובר בשבוע 26 והעובר כבר נחשב ליצור חי, ובועדה נחקרים ומקבלים ריקושטים מאותם אנשים בבי"ח שליוו אותנו על מדוע החלטנו בסוף כן להפסיק את ההריון. תהליך לא פשוט שמחזיר אותך שוב ללופ.

ואם זה לא מספיק, התהליך עצמו, "הלידה השקטה" (שם כל כך קשה בעיני לחוויה הזאת), היא החוויה הטראומטית ביותר שאני חוויתי בחיי הן מבחינה פיזית, נפשית ורגשית וכמובן החזרה הביתה בידיים ריקות עם כל תחושות הלידה הלא נעימות שמזכירות לך כל יום מה אין לך.

יחד עם זאת, אני רוצה לספר לכן שכמה שבועות לאחר מכן החלטתי שאני לא רוצה לשקוע בזה. אני בנאדם אופטימי וחשוב לי לעבור תהליך אשר יעזור לי, לבן זוגי ולנו בתור זוג לעבד את החוויה בצורה שנוכל לצאת ממנה מחוזקים לדרך חדשה וכמה שפחות מצולקים. היה לי חשוב שנוכל להסתכל קדימה ולא לחיות בעבר, בטראומה, בדאגה ובפחד הנוראי של מה יקרה בפעם הבאה, כדי שבפעם הבאה שניכנס להריון נהיה במקום אחר טוב יותר, מאמין, אוהב ואופטימי.

מאחר ואני מאמנת אישית וזוגית, היה לי חשוב למצוא מישהו מקצועי שילווה אותנו ויעזור לנו להתמודד עם הכאב והתחושות הקשות שהחוויה הזאת השאירה בנו. חיפשתי מישהו שמתמחה בטיפול באובדנים שעבר בעצמו חוויה כזאת, רציתי בראש ובראשונה מישהו שיבין אותי ושידע על מה אנחנו מדברים, מנסיון. לצערי לא מצאתי מישהו כזה וניסינו ללכת למטפלים שלא עברו חוויה כזאת וזה פחות עבד לנו. לא רציתי לוותר כי ידעתי שאנחנו חבולים ופצועים מבפנים. ככל שהזמן עבר זה פחות נראה כלפי חוץ, אבל ידעתי בתוכי איך דבר כזה יכול לאכול אותנו מבפנים אם לא נטפל בזה.

בסוף החלטתי להעביר את שנינו תהליך ריפוי בעצמי ובפתיחות מלאה שיתפתי את בעלי בכל התחושות שהרגשתי לאורך התקופה הזאת (ותאמינו לי שכל יום הרגשתי משהו שונה כך שהמנעד היה עשיר ומגוון). פשוט ישבנו לנו לכמה מפגשים ארוכים שבהם פתחנו את ליבנו והבנו שכשהיינו בתוך הסחרור הזה אחד הדברים שקרו לנו זה שהיינו מאד מאוחדים, הסכמנו על כל מהלך ומהלך, אבל בתוך תוכנו לכל אחד היו חששות ופחדים שונים, שישבו על חוויות שונות שכל אחד מאתנו חווה בחיים, אשר לא שיתפנו בהם אחד את השניה תוך כדי התהליך.

תוך מספר שבועות עברנו תהליך נקיון מעמיק ואמיתי שעזר לנו לראות אחד את השניה מחדש ואפשרה לנו לעבד את החוויה בצורה יותר אישית ונתנה מקום לרגשות של כל אחד מאתנו מה שעזר להחזיר לנו את עצמינו.

אני זוכרת שבאותה תקופה היה לי כבר ברור שחלק מהמתאמנים שיגיעו אליי הם אנשים שהתמודדו עם אובדן מאחר וזה מה שאני רוצה לזמן לעצמי. ידעתי שיש לי המון ערך לתת לאנשים האלה, הן מבחינת כלים ברמה המקצועית אבל בעיקר גם את נסיון החיים שלי, שעזר לי לבנות לעצמי מסלול מחדש שבו ראיתי לנגד עיני שאת ההריונות הבאים שלי אני לא יעבור בפחד, ואני רוצה לחזור לעצמי, לאופטימיות שלי וכך אכן קרה.

לאחר מספר חודשים ישבתי עם עצמי וחשבתי מה כן יצא לי מהחוויה הזאת, מה כן זה איפשר לחיים שלי, כי לא סתם קוראים לנו דברים בחיים וכדאי שנלמד מהם את מה שאנחנו אמורים ללמוד. הבנתי שלמרות כל הרצון הטוב שלנו כבר להיות הורים (בגיל יחסית בוגר, 35) אנחנו עדיין אולי לא בשלים, והיינו צריכים לעבור עוד דרך, יחד כזוג, כדי לחזק את הבסיס הזוגי שלנו שעליו יבנה בסוף התא המשפחתי. בנוסף הבנתי כמה החוויה הזאת קירבה אותי אל יניב, בן הזוג שלי, והעמיקה את הקירבה ביננו בכל כך הרבה רבדים שאין לי ספק שהביא לbonding לכל החיים עבורנו.

היום יש לנו שני ילדים מקסימים, יובלי בת שנתיים וחצי (נתתי לה את אותו השם כי מבחינתי היא היתה המשך ישיר של אותו הריון שפשוט עדיין לא היה בשל מספיק) וטום בן 10 חודשים. אני מאושרת ממה שיש לי ועדיין נזכרת הרבה פעמים בחוויה ומרבה לדבר עליה. עבורי, כל פעם שאני מדברת על זה, רובד נוסף מתקלף אצלי ומתנקה ומכניס לי יותר קלילות וחופש לחיים שלי.

אם הגעת עד לכאן סימן שהדברים שכתבתי דיברו אליך ואני מקוה שהצלחתי לעורר בך תקוה ורצון לעבור את התקופה הזאת בצורה שתאפשר לכם לצאת מחוזקים ולהסתכל קדימה לעבר העתיד במקום להיתקע בעבר ובחוויה. אני מזמינה אותך להגיע אליי ולעבור תהליך קצר שיאפשר לך לשבור את המעגל שאת אולי נמצאת בו ולסלול עבורך דרך חדשה בה תרצי ללכת.

אני כאן בשבילך,

שירלי כנעני