פוסטים נבחרים

חוסר אונים מול הילדים שלנו ברגעי מצוקה שלהם? מה זה קשור לזוגיות...

מי כהורה לא מכיר את ההרגשה של חוסר אונים שמציף אותנו ברגע שהילד שלנו במצוקה?

הדוגמא הפשוטה ביותר היא כשהילד שלנו חולה מאד, ואין משהו באותו הרגע, בתור הורה, שאנחנו יכולים לעשות על מנת להוריד את רמת הסבל שלו. כל מה שהיינו רוצים זה לקחת את המצוקה שלו ולהעביר אותה אלינו כדי שיהיה מוגן, נינוח ושליו. אבל זה לא עובד ככה בחיים לצערינו.

אני חיייבת לומר שבתור אמא לילדה בת שנה, זאת אחת התחושות הראשוניות עבורי בשנה זו, שלא חוויתי מעולם לפני היותי אמא.

אגב - לא מומלץ בתדירות גבוהה (-:

בכל אופן, מה שרציתי לשתף היום זה איך תחושה כזו של חוסר אונים שלנו כהורים, יכולה להשפיע על הזוגיות שלנו במהירות הבזק, ומה אני הבנתי שכדאי לי לעשות ברגע הזה על מנת שזה לא יתדרדר למקומות לא טובים, מה שיכל היה לקרות אם הייתי מגיבה אחרת.

בסופשבוע שעבר היינו בפסטיבל בצפון עם משפחה וחברים.

היה כיף, הרגשת חופש, חיבור לטבע, חיבור לאנשים הקרובים אלינו מה עוד אנחנו צריכים. בעודנו יושבים לנו על המחצלת, מדברים ונהנים, הבת שלנו התחילה לשחק עם כסא פלסטיק מתקפל. אנחנו כהרגלנו נתנו לה חופש תנועה והיא שיחקה מקסים עם עצמה.

ברגע אחד הכל התהפך, אני שומעת צווחה נוראית ובכי צורם, מסתכלת לצד, ומגלה שבתי נתקעה עם כל הגוף הקטן שלה בתוך אחד השלבים של הכסא ולא מצליחה לצאת ממנו. עיניה שידרו מצוקה גדולה ואנחנו כולנו נכנסנו ישר לפעולת חילוץ. הבעיה היתה שמרוב שנלחצה כל הגוף שלה התקשה, מה שהקשה על הוצאת גופה מהכסא ותקע אותה שם למספר דקות שנראה לי כנצח.

אני, בתור אמא שלה, בתחילה הייתי מאד אמיצה, ישר נכנסתי לפעולה, הייתי פרקטית, חיפשתי דרכים להוציאה מלמעלה, מלטה, מהצד. אבל לאחר מספר דק, ללא הצלחה, אחרי שאני מסתכלת על הפנים של התינוקת המפוחדת שלי, שלא מבינה איך נוציא אותה משם בשלום, תחושת המעשיות התחלפה במהירות הבזק לתחושה של חוסר אונים ומועקה גדולה. הדמעות החלו לזלוג מעצמן ונכנסתי ללחץ. ברגע זה בן זוגי, שבכלל התעורר מהאוהל רק בגלל ההמולה והבכי, נגע בכתפי ואמר לי תרגעי.

פה, ברגע המחונן הזה, קרה מה שנקרא דלתות מסתובבות (למי שראה את הסרט).

הפרשנות שלי למציאות היתה, "תרגעי = תפסיקי להיות בלחץ זה לא עוזר", מה שגרם לי ליותר לחץ ועשה בדיוק את ההיפך מלהרגיע, בעיקר שזה נעשה גם ליד חברינו.

לאחר שהוצאנו אותה בשלום מהכסא והיא נרגעה על הידיים שלי והלב והנשימה שלי חזרו למצב סדיר, חשבתי לעצמי איך אני מגיבה על מה שקרה כאן ביננו, בתור זוג הורים, בתור בני זוג. כמובן שיכלתי להיעלב ולעשות איזו סצינת היעלבות מהסרטים, אבל לא התחשק לי להרוס לי או לאחרים את היום הזה, שהיה כל כך כיף ונעים לכולנו.

יצאנו לטייל עם בתנו בעגלה, על מנת שתרגע ותנשום קצת אויר, וגם אנחנו, ואמרתי לו שנעלבתי מהתגובה שלו אליי בתוך כל הלחץ והבלאגן הזה. אמרתי לו שלומר לי תרגעי זה ממש לא מרגיע, אם כבר להיפך.

מה היתה התגובה שלו... הפרשנות שלו למציאות-

שהכוונה שלו בלשים עלי יד על הכתף, היתה לומר לי "תרגעי = אני כאן עכשיו, הכל בסדר, את יכולה לשחרר".

מה שהבנתי ברגע הזה הוא שדוקא ברגעי לחץ, מצוקה וקושי הפרשנות שלנו למציאות היא מאד סוביקטיבית ותלויה במטען האישי של כל אחד מאתנו, הבעיה היא שזה יכול לגרור לכדור שלג שהיה יכול להתגלגל למקומות לא טובים.

לכן, חשוב ביותר לתקשר דוקא ברגעי הקושי האלה, על מנת שנוכל בתור בני זוג, לתמוך אחד בשניה ברגע הזה, לעזור, להישען ולא לשמש כשק אגרוף בגלל פרשנות לקויה.

אני בטוחה שזה קורה לכולנו ברגע כזה או אחר ושאם נסב את תשומת ליבנו בשניה הזאת, ברגע הקשה הזה, ונבדוק את הפרשנות מול הבן זוג שלנו נקבל את תמיכתו המלאה, בדיוק כפי שרצינו, ולא להיפך בגלל שפירשנו לא נכון את הסיטואציה.

שבת שלום לכולם!

פוסטים אחרונים
חיפוש לפי תגיות