הפעם תובנה אישית לכל מי שחווה אבדן בחייו
לפני כשבועיים עלו לי מחשבות, שהיו קשורות באופן עקיף לאבדן שחוויתי לפני כשנתיים.
לא הצלחתי להבין מדוע דוקא עכשיו עולות בי מחשבות שמזכירות לי את העבר הכאוב, בעיקר אחרי שיש לי בת מקסימה, בריאה ונפלאה בת שנה, שכל האושר שלנו מתנקז סביבה.
במקביל, ניסיתי בשלושת השבועות האחרונים להוציא פוסט על אבדן, אשר יוכל לחשוף לאנשים מסביבי את האופציה להגיע אליי ולהתאמן על אבדן, דבר שמאד כיוונתי אליו ורציתי שהעולם ידע שיש לו למי לפנות, בשונה ממה שאני חוויתי שהייתי בתוך הסיטואציה וחיפשתי להתאבל ולהתנקות.
אבל לא הצלחתי לכתוב. בשבועיים האחרונים הוצאתי בסוף פוסט על זוגיות, שגם היה קרוב מאד לליבי, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לשתף ולכתוב על אבדן.
היום, הכתה בי התובנה, ופתאום הרגשתי תחושת שחרור והתרגשות עצומה בכל הגוף. הבנתי מה היתה פשר התקיעות הזאת אצלי בשבועות האחרונים והעלאת זכרונות העבר בצורה שלא היתה מובנת לי באותם ימים.
בדיוק לפני שלושה שבועות, "חגגתי" שנתיים לאבדן הפרטי שלי. בשונה משנה שעברה, שבו במודע חגגתי יומהולדת גדולה (שנופלת ביום של האבדן, ביום שהשתחררתי מבית החולים) על מנת לחזור למעגל החיים, השמחים והאופטימיים, כפי שאני רגילה להיות. השנה התעלמתי בכלל מציון האבדן והמשכתי את חיי כרגיל. גם את היומהולדת שלי לא חגגתי בחגיגה גדולה והסתפקתי בבילוי עם הקרובים אליי ביותר, מה שנעם לי והתאים לי ביותר באותו הרגע.
אז מה התובנה שלי בענין, אתם בטח שואלים?
שהגוף והתת מודע, מדויקים יותר מכל דבר שאי פעם חוויתי. הגוף לא שוכח וכך גם התת מודע, והבנתי שזה סימן או איתות לכך שחשוב לי לא לשכוח, לציין ולו רק בתחושה או רגש עם עצמי, שהיום הזה היה, ועכשיו אפשר להמשיך הלאה.
אני מזמינה אתכם להסתכל מה קורה לכם, מה התחושות והרגשות שעולים לכם, או כמו במקרה שלי מציפים, בתקופה סביב האבדן, ואולי גם לכם הדברים יהיו יותר בהירים ומובנים כאשר תעשו את החיבור.
מאחלת לכם שבוע נינוח ונפלא!
בהמון אהבה
